כבשים
תעשיית הצמר נהנית מתדמית ידידותית: רבים מאמינים בטעות כי גז הצמר מקל על כבשים. אולם בפועל, הגז מתבצע באלימות, פוצע את הכבשים, בחורף מותיר אותן ללא כל הגנה מהקור ובקיץ חושף את עורן לפגיעת השמש הקופחת. כמובן, שתעשיית הצמר והבשר כרוכות זו בזו. כבשים המגודלות עבור צמר יישחטו עבור בשר. לאחר מספר שנים, תפוקת הצמר פוחתת, וזה לא רווחי לטפל בכבשים מבוגרות, אז הכבשים יישלחו לשחיטה.
כמה עובדות על כבשים
לכבשים יש זיכרון טוב מאוד. הם יכולים לזכור לפחות 50 כבשים ובני אדם במשך שנים.
הוכח כי כבשים מציגים רגשות, שאת חלקם ניתן ללמוד על ידי התבוננות במיקום האוזניים שלהם.
כבשים הם בעלי חיים אינטליגנטים ביותר המסוגלים לפתור בעיות.
בדומה למינים אחרים, כולל בני אדם, הכבשים משמיעים קולות שונים כדי לתקשר רגשות שונים. הם גם מציגים ומזהים רגש על ידי הבעות פנים.
כבשים ידועים בלמצוא תרופות לטיפול עצמי כאשר יש להם מחלות מסויימות. כאשר הם חולים הם יאכלו צמחים ספציפיים אשר יכולים לרפא אותם.
הכבשים הם עצמאיים מלידה, הם חיות עדר ואוהבים להיות בקבוצה.
הכבשה היא אם אכפתית מאוד והיא יוצרת קשר עמוק עם הטלה שלה והם יזהו את הקריאות זו של זה (פעיות) כאשר הם מתרחקים.
כבשים בתעשיית הצמר, הבשר והחלב
הכבשים, ככל היונקים, מפיקות חלב רק לאחר המלטה, עבור הטלאים שלהן. בתעשיית החלב הן מוכנסות להריון שוב ושוב בהזרעה מלאכותית. מיד לאחר שהכבשה ממליטה, הטלה שלה יילקח ממנה, ויישלח לשחיטה בגיל מספר חודשים.
כבשים בתעשיית הצמר, הבשר והחלב סובלים מצורות שונות וכואבות של הטלת מום. חלק מהפרקטיקות נועדו להפחית את הסכנה שזבובים עשויים לגרום לכבשים, כאשר זבובים מטילים ביצים בצואה הדבוקה בחלק האחורי של הכבש, לאחר מכן הזחל יכול להיכנס לגוף הכבשים ולגרום למוות ביסורים. חקלאים תעשייתיים ניסו לפתור בעיה זו במגוון שיטות זולות ואכזריות, כולל חיתוך הזנב. לרוב מבוצע חיתוך הזנב בטלאים כשהן צעירים מאד, ולעתים קרובות נחתכים זנבות קצרים מדי, וטלאים אלה סובלים מצניחת פי הטבעת כאשר שרירי הזנב נחלשים וגורמים לבליטה כואבת של המעי מפי הטבעת.
טיפול ראוי בכבשים הוא ניקוי החלק האחורי של הכבשים עם סמרטוט רטוב כמה פעמים בשנה, אך, כמובן שרווחת בעלי החיים אינה בסדר העדיפויות בתעשייה, ולא שווה את העלות וזמן הטיפול.
פרקטיקות כואבות אחרות כוללות גדיעת קרניים, באמצעות צריבה כואבת של בסיס הקרניים והאזור הרגיש סביבן, וסירוס על ידי הנחת טבעת צמודה סביב אשכי הכבשים עד נפילתם.
כל הפרקטיקות הללו מבוצעות ללא כל שיכוך כאבים.
בעלי החיים המגיעים לשחיטה מריחים את הדם ושומעים את הזעקות של הנטבחים לפניהם. מזרזים אותם לעבר מכלאות ההמתנה - ולאחר מכן לעבר חדר השחיטה - באלימות רבה שכוללת בעיטות, אגרופים, מוטות ברזל ושוקרים חשמליים.
מתוך עדות של פעילי אנימלס מביקור במשחטה:
"הקורבן הראשון אינו יכול שלא להריח את הדם הספוג ברצפת הבטון, אך עבור הבאים אחריו המחזה נורא עוד יותר: זה עתה הם חזו במו עיניהם בכל שלבי השחיטה של חבריהם, המונחים כעת זה לצד זה, שחוטים, מדממים ומפרפרים. הפועלים גוררים באלימות את הקורבן המבועת הבא, והאלימות גוברת כשתופסים את הכבש ומטילים אותו בעוצמה על המשטח. מעתה הוא הפוך על גבו, חסר אונים, כשאדם אחד מחזיק ברגליו האחוריות ואילו השני תופס את רגליו הקדמיות ומותח את ראשו לאחור. הצוואר חשוף. אחד השוחטים מניף סכין חדה מאוד באורך 20-30 סנטימטרים וחותך את גרונו של הכבש.... הכבש השחוט מנסה לנשום. הוא מאבד דם במהירות, אך נכונות לו עוד דקות של פרפור עד מוות".
לקראת שנת 2000, במסגרת מדיניות של פתיחת ישראל לסחר חופשי, החל יבוא מסיבי של עגלים וכבשים חיים לישראל מאוסטרליה ומאירופה (בסבסוד המדינה).
